גידול כותנה בישראל

 

גידול כותנה בישראל עד ראשית המאה ה-20

כותנה, או כפי שכונתה "צמר-הגפן", לא הייתה בין הגידולים של תקופת המקרא, והגידול הוכנס לארץ בתקופה מאוחרת יותר. בספרות חז"ל נמנה צמר-הגפן בין צמחי תעשייה שונים שעונת זריעתם בקיץ, והוא נחשב לגידול רב-שנתי. יש עדויות ברורות לגידול כותנה בארץ מאז ראשית המאה השנייה לספירה. העדות הראשונה היא של הנוסע היווני פאוסניאס, שכתב כי "הארץ היוונית היחידה המגדלת צמר גפן היא אליאה. הצמר שם עדין כמו צמר-הגפן הגדל ביהודה, אך פחות צהוב ממנו".

יש עדויות ברורות לגידול כותנה בארץ בתקופה הצלבנית וכן בתקופה הערבית. תושבי צפת וסביבתה עסקו בגידול צמר-גפן במאה ה-17. במחצית השנייה של המאה ה-18 הורחבו שטחי המזרע והועברו בעיקר לסביבות שכם. אחת העדויות מספרת על כ-1,250 טונות שסופקו משם בשנה אחת, מגידול שכולו בעל. בראשית המאה ה-19 גידלו צמר גפן בסביבות יריחו וטבריה, בעמק יזרעאל וגם בשרון, הכל לצריכה מקומית. עד המאה ה-19 פעל בעכו בית חרושת ונציאני לאריגי צמר-גפן. בשנות ה-60 של המאה ה-19 חל צמצום ניכר בשטחי הגידול. גרמו לצמצום זה תחרות חזקה של מוצרים מיובאים מאנגליה, התפשטות הגידול במצרים והעדר מתקני ניפוט משוכללים. המשיכו לגדל צמר גפן רק באזורי שכם וג'נין, והיבולים שמשו, בעיקר, לצורכי ריפוד ושמיכות.

בראשית המאה ה-20, עם גידול הביקוש לכותנה מצרית בעולם, החלו אחדים מבעלי האחוזות הגדולות בארץ, ערבים ונוצרים, לגדל כותנה באחוזותיהם. הם הפסיקו לגדל כותנה בגלל קשיים בריכוז כוח אדם לקטיף. ישראל גם סומנה במפת אזורי גידול הכותנה בעולם בשנת 1911, כאזור גידול כותנה, בפועל, בדומה למזרח תורכיה, לחוף המזרחי של יון ולחלקים מסוימים בעירק.

עם חידוש ההתיישבות היהודית בישראל, בסוף המאה ה-19, ניסו בין יתר הגידולים לגדל מדי פעם כותנה. יצחק כבשני, לימים ממתיישביה הראשונים של המושבה כינרת, כתב ב-1907 כי בהנהלת האגרונום מאיר אפלבוים ובהדרכת מומחה מצרי, גידל דונמים אחדים של כותנה ליד פתח-תקווה. "הכותנה התפתחה יפה והיבול עלה יפה. אולם מאחר שרוב הפקעות נפתחו בתחילת היורה לא יכולנו לאסוף אותן ומסיבה זו הפסקנו לגדל כותנה. גם הוצאות האיסוף בידיים על-ידי ערבים לא השתלמו". בשנה לאחר מכן זרעו כותנה על אדמת חוות הברון בביתניה, ואילו המומחה המצרי המשיך לגדל כותנה בעדסייה (על-יד אשדות יעקב).

דוגמא אחרת ליוזמה של חקלאי יהודי לגדל כותנה, בעשור הראשון של המאה ה-20 היא זו של איליוביץ "הזקן ממטולה". וכך נכתב: "ספרו שמחירי הכותנה עלו מאוד בשוק העולמי. ואם במצרים מצליחים לגדל כותנה בהשקאה, מדוע לא נצליח גם אנו?... לזריעת כותנה הכשרנו בבוסתן את השטח... החלקה היתה מזובלת די הצורך. זרענו כותנה על שניים-שלשה דונמים. פקד על הזריעה איליוביץ הזקן עצמו. פתחנו תלמים ברווח של מטר זה מזה. הערביות זרעו מתוך משפך גרעינים שחורים, אחד אחד, והחורש השני כיסה אותם בעפר שנגרף מתוך התלם. נשאר תלם פתוח ונוח להשקאה. זרענו בצפיפות. איליוביץ אמר 'נדלל לאחר הנביטה... את השתילים החלשים היותר נתלוש'... חלקת הכותנה הקטנה, הניסיונית עלתה דווקא יפה; כל שיח הסתעף וגובהו כקומת אדם. פעם או פעמיים עלה גם בידי להוריד את הכותנה הבשלה, כל שיח עדיין המשיך בפריחתו, ובה בשעה הבשילה הכותנה בפריחה שהקדימה".

תשומת לב לאפשרות של גידול כותנה בארץ-ישראל הקדישו אחדים ממנהיגי התנועה הציונית בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. הראשון מביניהם היה פרופ' אוטו וארבורג, בוטנאי ידוע ומומחה בין-לאומי לבעיות קולוניזציה ולבעיות גידולים טרופיים. בשנת 1899 כתב אל הרצל מכתב בעניין תכונותיה של ארץ ישראל. וכך כתב:" כותנה באה בחשבון אולי בשביל אזורי השלחין החמים, אבל אדמת החוף משובחת יותר מדי בשבילה".

על אף ניסיונות חוזרים ונשנים לגדל כותנה, בשנת 1912 נכתב בכתב העת לענייני חקלאות "החקלאי": "גידול הצ"ג הולך אחורנית, באשר כי רבים התחילו להטפל בענף זה בלי ההכנות הנצרכות ובלי ההשגחה הדרושה, ובעיקר בלי פועלים מומחים לדבר, ובראותם אחרי כן שהאסיף דל מאוד, הקטינו את שטח הנטיעות או חדלו לגמרי לנטוע. תוצאות טובות נשקפות רק לחברות עשירות שניהלו את עסקם בסדר הנכון..."

כך נכתב באותו כתב עת על טיב צמר הגפן שנאסף בארץ ונשלח לבדיקה בחו"ל: "הדוגמה שנשלחה לי מהכרפס (שם הכותנה כפי שהוא מופיע במגילת אסתר) מפלשתינה ערכה אינו שווה בכל חלקה וחלקה, ובכל זאת היא בכללה סחורה טובה... הצבע והזוהר משתווים, באמת, רק מעט לאלה של הצ"ג ממוצא מצרי, שריגי הצמר שונים הם, אבל בכל זאת ארוכים, דקים, ועין משי להם, וחזקים מאד מאד עד שיכולים להגיד שקשה מאד לקרוע את הנימות... חושב אני לפי הדוגמה הזאת שעל ידי השגחה טובה ועל ידי השקאה יכולים לגדל בפלשתינה צמר גפן שמחירו יגדל מאד".

 

גידול כותנה בישראל בשנים 1950-1920

גם לאחר מלחמת העולם הראשונה גידלו כותנה בארץ. בדו"ח השנתי של "המחלקה המנדטורית לחקלאות, יערות ומדגה" ב-1926 נכתב: "כותנה בקנה מידה מסחרי גדלו בשני אזורים מרכזיים, בהם 'תולעת ההלקטים' (זיפית הכותנה) גרמה להפחתת היבול של כותן לשעורים בלתי רווחיים. אולם אגודה מקומית של מגדלי כותנה נוסדה כדי להמשיך ולבחון את אפשרות גידול הכותנה".

ניסויים בגידול כותנה היו מפעולותיה הראשונות של התחנה לניסיונות חקלאיים של ההסתדרות הציונית, לימים "מכון וולקני". על הניסויים שנערכו בשנים 1929-1927 כתב ד"ר יעקב קוסטרינסקי, איש המחלקה לפלחה ולגידול זרעים: הניסויים בכותנה בגבת... החלו עם הפעלת התחנה האזורית בעמק יזרעאל, במסגרת הניסויים בגידולי שדה, כולל גם צמחי התעשייה (כותנה, סלק-סוכר, קני-סוכר ופשתן לאריגה). הניסויים בכותנה נמשכו רק ארבע שנים בלבד בראש ובראשונה בגלל חוסר מים לניסויים בגידולי שלחין, כמו גם ביתר הניסויים מסוג זה... הירידה העצומה ביבולי הכותנה כתוצאה מפגיעת ה'תולעת הורודה', כשלא היו אז אמצעי הדברה יעילים - לא עודדה את המשך הניסויים וגרמה למאבק תקציבי. מה גם שממשלת המנדט הבריטי הביטה בעין רעה על מטרת גידול הכותנה בארץ, שעשוי להיות גם מתחרה לכותנה המצרית".

 

חידוש גידול הכותנה בישראל בשנות ה-50 של המאה ה-20

חידוש הגידול של כותנה בארץ, בראשית שנות ה-50, נעשה על-ידי אנשים שלא התנסו בגידול כותנה בארץ או בחו"ל ולא הכירו מגדלי כותנה מהעבר.

בשנת 1950 סיירו בארה"ב האחראי על צמחי תעשייה במשרד החקלאות, האגרונום לייב ויצמן, עם ד"ר גוטשטיין. הם בחנו גידולי תעשייה שונים, כגון טבק וסלק סוכר, והתעניינו גם בכותנה. עם שובם לארץ הם הביאו אתם זרעי כותנה - שני זני אקלה וזן פימה.        ב-1951 הם זרעו חלקת כותנה בחוות מרדכי (קוביבה). הצמחים עלו יפה, אבל עם התפתחות הניצנים הופיעה עליהם זיפית הכותנה. בהמלצתו של  האנטומולוג ד"ר ריבנאי הם ריססו את הכותנה ב-DDT וב-BHC. הטיפול בחומרים אלה לא הצליח, ויבול הכותנה היה ק"ג אחד לדונם בזני האקלה ושני ק"ג בפימה.

מנהל המחלקה של לייב ויצמן דרש לחזור על גידול הכותנה שנה נוספת. בשנת 1952 נזרעה הכותנה והשטח רוסס באותם חומרים מדי 7-3 ימים. יבול הכותנה "עלה" לעשרה ק"ג לדונם בזני האקלה ולעשרים  ק"ג בזני הפימה. ויצמן וקבוצתו הסיקו מניסיונות אלה את המסקנה כי אין עתיד לגידול הכותנה בארץ.

באותה שנה ביקר בארץ החוואי היהודי מקליפורניה, סם המבורג, בעקבות הזמנתם של שר החקלאות דאז, חיים גבתי, ושרת העבודה דאז, גולדה מאיר. יחד סיירו בשדות עמק בית שאן, וסם המבורג, חקלאי מובהק, אסף אדמה בידיו, הריח אותה ואמר שהיא מריחה מכותנה, לכן אם מחפשים מה לגדל, מוטב שיגדלו כותנה.

בשנת 1953 נזרעה כותנה על 300 דונם ב-4 מקומות בארץ - בחוות איבים ליד ניר עם, במשואות יצחק, בחוות שמואל בעמק בית שאן ובמעוז חיים בחוות מרדכי. סם המבורג דאג לשלוח מאנגליה תכשיר הדברה יעיל נגד הזיפית, ובאותה שנה הצליחו להגיע ליבולים יפים, כדוגמת 300 ק"ג כותן לדונם בחלקות בחוות מרדכי. ב-1954 נזרעו 3,000 דונם וב-1955 נזרעו 50 אלף דונם.

תחילה קטפו כותנה בידים. תושבי עמק בית שאן, וילדים וחברים מהקיבוצים התגייסו לקטיף הכותנה. שיא ההספק היומי היה כ-120 ק"ג.

ב-1956 הובאה לארץ הקטפת הראשונה - קטפת חד טורית, ומאז הלך המיכון והשתכלל.

במשך הזמן התפשטו שטחי הכותנה בכל רחבי הארץ, כולל הנגב. היו זמנים בהם גדלו 600 אלף דונם בשנה. בשנים האחרונות מגדלים כ-130 אלף דונם.

 

* הכתוב לעיל עובד מתוך עבודת המחקר של שאול כ"ץ על הכותנה בישראל - תולדות הגידול, מקורות הידע למעשה הגידול וערך המחקר בו. עבודה זו נכתבה במסגרת המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה חברתית, האוניברסיטה העברית, ירושלים, קיץ תשל"ו, ומומנה בחלקה על-ידי מועצת הכותנה.